מאת רות לקט – מגזין הזמן השלישי

הכותבת היא אשת חינוך, בעלת תואר שני, יועצת חינוכית, מנחת קבוצות הורים וצוותים מגוונים

“בחכמה ייבנה בית ובתבונה יתכונן – משלי כ”ד ג´

מיכל וארז הם “סבאים” מצפון הארץ. יש להם ארבעה נכדים בחו”ל (שהקשר איתם היה צמוד עד לנסיעתם), ונכד אחד – יאיר, כבן שנה שמתגורר במרכז הארץ. מיכל רוצה מאוד לטפל ביאיר מידי פעם, אך היא מרגישה שבנה וכלתה מעדיפים את עזרתה של הסבתא השנייה. היא נעלבה מאוד מהיחס הזה. מרגישה שלא סומכים עליה, אך היא אינה מוכנה לוותר על מקומה, ובכוונתה לשוחח עם כלתה על הבעיה הפסיכולוגית שלה בפתיחות ובגלוי לב.

הצעתי לה לעשות כמו הסבתא השנייה, ובמקום להטיף לכלתה ולהקצין את היחס ביניהן. לבוא אחת לשבוע ולשמור על הנכד. לאחר כמה שבועות דיווחה לי מיכל שהמהלך הצליח. היא החליטה להיענות לבקשת ההורים (מסתבר שזה מה שהם רצו), וכתוצאה מכך המתח פג ומערכת היחסים קבלה תפנית חיובית

מה אפשר ללמוד מדוגמא זו על דילמת ההתערבות במצבים שונים
אנו, דור הסבאים, חינכנו את ילדנו במשך עשרות שנים על פי ערכינו, שיקול דעתנו ותפיסתנו ההורית. טבעי הוא שנרצה להמשיך ולומר להם מה לעשות גם בהיותם הורים וקשה לנו לקלוט שהגיע זמנם להחליט לבד, עפ”י ערכיהם ותפיסתם ההורית ולקבל אחריות על חייהם, על משפחתם ועל עתידם.
בין אם נאהב זאת או לא, הדרך שלהם כהורים לא תמיד תואמת את שלנו, ולפעמים אף מנוגדת לה. הם רוצים לעשות את שגיאותיהם בלי להיות תלויים ב”אני מאמין” שלנו ובנורמות ובחוקים שהצבנו להם בילדותם.
עצמאותם ההורית מפגישה אותנו עם מצבים מגוונים ועם בעיות הקשורות בגידולם.

לכן כשאנו צופים בילדנו, שפועלים כהורים אחרת מאיתנו, ראוי שנזכור שארגז הכלים שבו ציידנו אותם בילדותם עומד לרשותם ושהם אוטונומיים לבחור מתוכו את הכלים המתאימים להם.

מה עושים?
במצבים חדשים אלה חשוב שגם אנחנו, הסבים והסבתות, נצטייד בארגז כלים חדש שיעזור לנו לפתור בעיות במצב החדש שבפניו אנו ניצבים.
נתייחס לשלוש אפשרויות של תגובה: שתיקה, הפרה מתוכננת של השתיקה והתערבות ספונטנית בלתי מבוקרת.
שתיקה – בדרך כלל מומלץ לבלוע את הלשון ולהבליג. זאת, מתוך השלמה והבנה שאין טעם בהתערבות ישירה שכן זו תיתפס בצדק כביקורת ולא תהיה יעילה.
הפרה מתוכננת של השתיקה – אם בחרנו להתבטא ולהגיב – נשהה את תגובתנו ונשאל את עצמנו כמה שאלות מקדימות:

• מה עומד מאחורי התנהגות ההורים במקרה זה? איזה כלים עמדו לרשותם? מה רצו להשיג? מדוע פעלו כך – מתוך שיקול דעת, כעס, מתח, אובדן עשתונות?
• מה מטרת ההתערבות שלנו? חשוב שנבהיר לעצמנו מה המניעים המנחים את תגובתנו: האם לדעתנו נחצו קווים אדומים? האם אנו מונעים מתחושת אחריות? מרגשות כמו – כעס, דאגה, פחד? מהרצון לחנך את ילדינו? למנוע עוגמת נפש? להגן על הנכדים? לגרום לילדינו להתנהג כפי שאנחנו היינו מתנהגים? להפעיל סמכות?
• מתי ואיך להתערב? לאחר שהבהרנו לעצמנו את מטרת ההתערבות, חשובים לא פחות התזמון והדרך שבה הדברים נעשים.

ככלל, מומלץ להפעיל שיקול דעת ולמצוא את הזמן המתאים שבו ילדנו יהיו מוכנים להקשיב לנו. גם במצב זה עלינו להיות מודעים לכך שכל התערבות עשויה לגרור אחריה תגובה לא נעימה, גם אם נדמה לנו שאין הצדקה. אם איננו בטוחים שנוכל לעמוד בתגובתם – כדאי שנשקול אם המחיר כדאי.

התערבות ספונטאנית בלתי מבוקרת – לעיתים, למרות שהחלטנו “לנשוך את הלשון” ולא להתערב, נפלטה לנו תגובה ספונטנית – התערבות בלתי מתוכננת. במצב זה צפוי שניתקל בתגובה לא נעימה שתפגע בנו, תעליב אותנו ותגרור אותנו לוויכוח.
חשוב שנבין שאין מקום לעלבון – עלבון הוא הכלי שהילד הקטן שבתוכנו שרוצה שתמיד יאהבו אותו ויקבלו אותו כמו שהוא. נאמין שהמקרה הזה מזמן לנו שעת כושר לממש את הסטטוס שלנו כהורים – להתעלות, להקשיב, להסביר את כוונתנו ולהתנצל אם פגענו בהם.
ניתן אף לחזור ולהדגיש שאנו סומכים עליהם ומכירים בכך שהם האחראים לילדיהם ולא אנחנו. מלאכים יש רק בשמים – בני אדם עושים טעויות וניתנת להם הזכות לתקן.
לאחר שהארנו את הנושא מאספקטים שונים וחשבנו על פתרונות אפשריים, כל אחד מכם יחליט מתי עליו להתערב ומתי לא.