מאת טל טנא

המיתוס השלט בנוגע לזקנה, על פיו תהליך ההזדקנות הוא אך ורק תהליך של היחלשות מתמדת, הוא תוצר לוואי של התרבות שלנו, אשר מקדשת את הנעורים ומתעבת את הזקנה. על כן אין פלא כי תרבות זו רואה את תהליך ההזדקנות ככשל של המערכת האנושית. הגוף האנושי אינו פועל בזקנה במלוא המרץ כפי שפעל בצעירותו, ולכן התגבשה הסברה לפיה המוח הולך ונחלש. אך אם סברה זו אכן הייתה נכונה, כיצד היינו יכולים להסביר יצירת פאר כמו “אותלו” של ורדי או את בנייתו של מוזיאון גוגנהיים בניו-יורק על ידי פרנק לויד-רייט, שניהם בני למעלה מ-70 בעת תכנון וביצוע יצירותיהם?
תרבות אשר עוסקת באובססיביות בדרכים להישאר צעיר לנצח מפספסת את החלק החשוב ביותר בהזדקנות: השתנות הפיזיולוגיה של המוח מובילה להבשלת תהליכים חשובים בקרב אנשים זקנים כמו התבוננות, חשיבה מעמיקה והתפתחות כושר ההמצאה.

אנחנו יודעים שבתהליך ההזדקנות נוצרות בעיות בריאותיות שונות, הגורמות לעיתים להשלכות קשות בפן המנטלי. אלצהיימר, שבץ מוחי ודיכאון, אשר עולים בתדירות התרחשותם ככל שעולה גילו של האדם, אכן עלולים לגרום ל”יכולת פחותה” בקרב זקנים, אך תהיה זו טעות לחשוב כי כל השינויים בהתנהגות ובתקשורת בגילאים אלו קשורה בהשפעתן של מחלות אלו.
התאהבותנו במודל הביולוגי גרמה לנו להאמין כי כל האטה קשורה בהכרח בהיחלשות ובהפחתת היכולת האנושית., אך רעיון זה הוא אחד מן הרעיונות המטעים וההרסניים ביותר בנוגע לזקנה.

הייתכן? הכיצד? יכולת מופחתת בזקנה היא מיתוס בלבד? שטויות!. רק הסתכלו על אמי/שכנתי/הקולגה שלי בת ה-75. היא מתקשה להיכנס ולצאת מן המכונית ואפילו מתחילה לחזור על עצמה באובססיביות. הרי לפני 20 שנים היא לא התנהגה ככה.
ברור שמדובר בפיחות ביכולת!

טעות! מה שנראה כיכולת מופחתת הוא למעשה דרכם של הזקנים להתמודד עם מודעותם לאתגרים ההתפתחותיים השונים אשר בפניהם הם ניצבים. נכון, חלקי גוף אכן הופכים לשבירים וחלשים יותר עם העלייה בגיל, ולכן חייו של הזקן הממוצע אכן הופכים להיות איטיים יותר, אך מחקרים מוכיחים כי מרבית היכולות המנטליות נשארות שלמות גם בזקנה.
יותר מכך, שינויים פיזיולוגיים במוח מגבירים את יכולתו של האדם הזקן להתרכז פחות בצרכים של צעירים ממנו כמו ביצרנות מכוונת מטרה, ולהתרכז יותר בדרישות של חיי הזקנה לרפלקסיה והתבוננות.

בבית הסיעודי “יבון-ברונט”, מוסד ציבורי אשר הוקם במונטריאול, שמים דגש על הביתיות לא פחות מאשר על הסיעוד. דיירים במקום, ללא קשר למצבם הפיזי, מקבלים שטר התחייבות מהבית הסעודי ובו 31 זכויות שונות המבוססות על מתן כבוד לחופש שלהם. ב”יבון-ברונט” רואים בזקנה שלב בחיים ולא סוג של מחלה, ועל כן מחשיב עצמו המקום לא כמוסד אלא כבית של ממש.
כל אנשי המקום, בין אם הם דיירים או מנהלי הבית, מחויבים לדפוק על דלתו של המתגורר בחדר, על מנת לקבל את רשותו להיכנס.
דיירים רשאים אפילו לנעול את דלתותיהם, דבר הנאסר על מרבית הזקנים במוסדות אחרים.

מטרה חשובה נוספת ב”יבון-ברונט” היא לשמור על העניין של האדם הזקן בחייו. בקומת הקרקע ישנו רחוב שלם הנראה כמו קטע ממרכז של עיר משנות ה-20 של המאה ה-20, אז היו מרבית הדיירים צעירים. ברחוב זה יכולים הדיירים לעשות קניות, להסתפר, ללכת לצפות בסרט ועוד. זכויות נוספת הנכללות בשטר ההתחייבות כוללות את הזכות לדעת את שמותיהם של כל אנשי הצוות ואת המחלקות בהם הם עובדים, את הזכות לדעת מהן ההשלכות להליכים רפואיים שונים וכן את הזכות לסרב לכל הליך שכזה. דיירים ב”יבון-ברונט” רשאים להעביר ביקורת ולהציע רעיונות חדשים, וכן ניתנת להם הזכות לארגן את מרחב המחייה שלהם כראות עיניהם.

התוצאה החשובה ביותר של מתן הזכויות המרובות לדיירים היא שנושאים הקשורים בשליטה מהווים גורם מלחיץ בעבורם רק לעיתים רחוקות. למרות היותם מוגבלים מבחינה פיזית, יש להם שליטה מלאה על נפשם ועל חיי הרגש שלהם. הבית הסיעודי מכיר בכך שהמפתח לבריאות כללית טובה, במצב בו נוצרות הגבלות על החופש התנועתי בשל הנתונים הביולוגים, הוא מצבו הנפשי של האדם. על כן מושם דגש ניכר על שיפור מצבם הפסיכולוגי של הדיירים במקום.

רבים מילידי דור ה”בייבי-בומרס”, אותם אנשים אשר התבגרו בשנות ה-60 וה-70, טוענים כי מודל זה של טיפול בזקנים נשמע טוב בהרבה מהמודל אותו פיתחו בזמנם, כיון שהוא מאזן בין הצורך לקבל סיוע לבין הרצון להישאר מעורב בצורה אקטיבית בחיים. במקום לראות את הזקנים כנטל ומעמסה על החברה ניתן לשנות את נקודת המבט ולהבין כי יש לשלב אותם במארג החיים על מנת לשלב את המורשת שלהם בחיי הדורות הבאים.

ישנה סיבה נוספת לעניין המחודש ברווחתם של הזקנים. אנחנו איננו כל כך רחוקים מהזמן בו נצטרך לחפש את המורשת שלנו, ולכן מדוע לא לצבור את המיומנויות אשר יאפשרו לנו לעזור לנו ולאחרים למצוא את הרלוונטיות של ההיסטוריה שלנו לחיינו העתידיים. ויתור על שילובם של הזקנים בחיים מכשיל מאמץ זה, כיון שעוד 20 שנים מעכשיו לא יהיו לנו את הכלים המתאימים להתמודד עם זקנתנו.

לחברה האנושית יש הנחת יסוד בסיסית בנוגע לזקנה, והיא שהביולוגיה היא גורם נתון מראש אשר מתנה את היכולות הנפשיות והרגשיות של הזקן. אנחנו מניחים שהעיסוק בגורמים הביולוגים הוא המהותי ומלבדו אין הרבה מה להגיד על הזקנה, אך ברגע שאנו לומדים להכיר את עולמו הפנימי של הזקן אנו מגלים כי הוא עסוק הרבה פחות בעניינים הקשורים בביולוגיה, והרבה יותר בנושאים של שליטה. תחושת שליטה זו מאפשרת להם להגשים את משימתם העיקרית, והיא לא להשלים עם המוות המממש ובא אלא להפוך את חייהם לבעלי משמעות.