מאת דניאל בלוך – מגזין הזמן השלישי

בכתבות אחדות שמתפרסמות בגיליון זה אנו מציינים בחיוב רב את הישגי הסתדרות הגמלאים במאבק החריף שניהלו לביטול הקיצוצים בגמלאות, בקצבאות הביטוח הלאומי ובתקציבים שונים המיועדים לקשישים. חלק ניכר מן ההישגים נתקבלו בהסכם בין ההסתדרות למשרד האוצר וחלק נוסף – בשל דרישותיה של מפלגת העבודה במשא ומתן על הצטרפותה לממשלת שרון. זרי שושנים וכל הכבוד לאלו שעסקו במלאכה.

אולם מבלי להעיב על שמחת ההישגים, ברצוני להעלות נושא שהוזנח במקצת בתקופה האחרונה. חובה על ההסתדרות, על מפלגת העבודה, על הלובי החברתי ועל נציגי הגמלאים להעלותו במרכז המאבק החברתי והוא – הדרישה לחתור לתעסוקה מלאה במשק.

תעסוקה מלאה צריכה להיות המטרה הראשונה במעלה של המדיניות הכלכלית והחברתית. תעסוקה מלאה מגדילה את כוח הקנייה של הציבור ומאפשרת, במקביל, את הגדלת החיסכון וההשקעות. תעסוקה מלאה מגבירה, בסופו של תהליך, את השוויון בחברה הישראלית, מחזירה לאדם העובד את כבודו העצמי ומסייעת במאבק באלימות ובפשיעה, שהם בחלקם תוצאה של בטלה, עוני ופער הכנסות גדול מדי, בלא תקווה לעתיד טוב יותר, אבטלה גדולה היא גם בזבוז משאבים אנושיים של חינוך, ידע וניסיון מצטבר.

אבטלה גדולה פוגעת בראש ובראשונה בכמה ציבורים – צעירים יוצאי צבא, עובדים בלתי מקצועיים, נשים ומבוגרים. נכון, המיתון האחרון פגע קשות גם בצעירים משכילים שפוטרו מעבודתם בשל משבר ההיי-טק. אולם צעירים אלה הם הראשונים להיקלט מחדש במעגל התעסוקה, שכן ההתאוששות הכלכלית מתחילה בתעשיות המתוחכמות ובשירותים הקשורים בהם. ואכן כבר כיום אנו עדים לביקוש מוגבר לעובדים צעירים בתחומים אלה ולעליית שכר בענפים הרלוונטיים העובדים המבוגרים ברוב התחומים, פרט אולי, לתפקידים הדורשים ידע ייחודי וניסיון רב, הם הראשונים להיפגע ממיתון ומאבטלה והאחרונים ליהנות משגשוג מחודש.

במקומות עבודה שאינם מחויבים בכללי החוזים הקולקטיביים או התקשי”ר הם הראשונים בתור לפיטורים, כי שכרם הוא בד”כ גבוה ותר בשל הוותק. בעידן ההפרטה והחוזים האישיים קל להיפטר מעובדים מבוגרים וותיקים. בתקופה של אבטלה עמוקה רוב המעסיקים מעדיפים להעסיק עובדים צעירים ששכרם נמוך יותר ושקל להיפטר מהם.

בתקופה של תעסוקה מלאה אין למעסיקים ברירה. הם אינם יכולים לפטר מבוגרים או להוציאם לפנסיה מוקדמת, כי אין היצע מספיק של עובדים צעירים שמסוגלים ושרוצים לבוא במקומם. להיפך, לא פעם משכנעים עובדים ותיקים שלא לפרוש בעת הגיעם לגיל הפרישה או לפחות, להמשיך ולעבוד במשרה חלקית. במקביל, מקומות עבודה מוכנים לקבל עובדים מבוגרים, בהיעדר אפשרות למצוא עובדים צעירים.

חשוב לציין כי בארצנו, שבעבר בלטה במימוש עקרון הצדק החברתי וזכויות האדם העובד. לא פעם גברים ונשים נחשבים למבוגרים מדי בעיני מעסיקים כבר בגיל 50 ולפעמים אפילו בגיל 45 או 40. בעולם המערבי, ובמיוחד בארצות ברית האהובה כל כך על שר האוצר שלנו ופקידיו, יש הגנה חוקית משמעותית על עובדים מבוגרים. אמנם האיגודים המקצועיים שם חלשים ותר אף מן ההסתדרות החדשה שלנו, אבל החוק מגן על העובד המבוגר בשני מסלולים: אין גיל פרישה מחייב וישנה הגנה רצינית מפני פיטורים או מסירוב להעסיק איש או אישה מחמת גילם. בחברות תעופה אמריקניות ואירופיות אפשר לראות, למשל, דיילים ודיילות בני 60 ומעלה.

לכן אנו חייבים להיאבק עתה על זכויות העובדים והעובדות המבוגרים אצלנו. קודם כל הגנה חזקה ויעילה למניעת פיטורים או אי קבלה לעובדה מחמת גיל. שנית, ביטול חובת הפרישה בגיל מסוים, ושלישית – מדיניות כלכלית החותרת בהקדם לתעסוקה מלאה. זו משימה אפשרית עבור מפלגת העבודה וההסתדרות בממשלה הנוכחית ולקראת הבחירות הבאות.