מאת עו”ד ערן פלג

על הפרק כמובן ענייני ירושות, צוואות ושאר ירקות.

כבר נתקלתי (לא מעט פעמים) בדעה שאם אדם לא עורך צוואה (בחייו – כמובן), במותו עוברים כל נכסיו לרשות המדינה והמשפחה נותרת פעורת פה ופושטת יד. החדשות הטובות (למדינה) הן שנכסים שקיבלה המדינה בירושה ישמשו למטרות “חינוך, מדע, בריאות וסעד” (סעיף 14 לחוק הירושה). החדשות הטובות (לבני משפחתו של המוריש) הן שהמדינה תירש רק כאשר אין למוריש משפחה קרובה מספיק.

וביתר הרחבה.
בחוק הירושה ישנם שני מנגנוני הורשה: ירושה על פי צוואה וירושה על פי דין. ברירת המחדל הינה ירושה על פי דין. כלומר: כאשר אדם עושה צוואה, הוראות הצוואה קובעות. ואם לא עשה צוואה – רכושו מתחלק על פי הוראות חוק הירושה המהוות ברירת מחדל של כללי ירושה.

מהן אותן הוראות בחוק הירושה שקובעות את אופן חלוקת הרכוש כאשר אין צוואה?
אלו הוראות פשוטות למדי עם פוטניציאל הסתבכות רבה (תכונה שמאפיינת חוקים רבים).
החלוקה הראשונית היא בין בן הזוג לבין יתר בני המשפחה.

אם היה בן זוג למוריש, הוא יורש את כל החפצים (“מיטלטלין” – אם חייבים להשתמש בביטוי המשפטי) ששייכים למשק הבית המשותף כולל “מכונית נוסעים” (כך במפורש כתוב בחוק ! – בשנת 1965 כשחוקק חוק הירושה מכונית נוסעים היתה רכוש משמעותי של המשפחה. לא היו יותר מדי פקקים וגם לא חוסר במקומות חניה).

ואחרי שבן הזוג קיבל את כל החפצים ואת מכונית הנוסעים, בודקים אם היו למוריש ילדים או הורים. אם היו – אזי בן הזוג יורש חצי מכל יתר הרכוש והילדים או ההורים חצי. הילדים קודמים להורים, כלומר אם למוריש היו גם ילדים וגם הורים, הילדים מקבלים הכל וההורים מקבלים… כלום.
אם לא היו למוריש ילדים או הורים אלא “רק” אחים או צאצאים שלהם, או הורי הורים (בשפה מדוברת סבים וסבתות של המוריש) – בן הזוג מקבל שני שליש מהנכסים והאחים או הצאצאים שלהם או הסבים והסבתות מקבלים שליש.

ואם עד כאן הכל מובן, נכנסת לתמונה שחקנית חדשה – דירת המגורים של המנוח הקשורה כמובן לבן הזוג. איך? כך: אם למוריש לא היו ילדים או הורים (אלא רק אחים וצאצאיהם או סבים וסבתות) ואם בן הזוג היה נשוי למוריש שלוש שנים לפחות וגר איתו בדירת המגורים – מקבל בן הזוג את כל חלקו של המוריש בדירת המגורים.

ואם ה”חד גדיא” הזה איננו מספיק, באות להשלימו הוראות נוספות של חוק הירושה העוסקות בסדר הירושה בין קרובי המוריש, בחליפיו של יורש, ביורשים פסולים, בירושה של ילדים מאומצים ובעוד נושאים מעניינים מסוג זה.

נחזור לעניין הצוואות
האם כדאי להשאיר צוואה? כנראה שכן, בחלק גדול מהמקרים.
צוואה יכולה לפשט את נושא הירושה – אפשר לציין בה ליד כל יורש את החלק שלו ברכוש.
צוואה יכולה לקבוע סדרי ירושה שונים מהוראות ברירת המחדל של ירושה על פי דין – למשל להוריש את כל הרכוש לחתול של השכנים.
צוואה יכולה לשמש, ציני ככל שזה נשמע, אמצעי לתכנון מס. איך זה קורה? העברת נכסי מקרקעין על פי צוואה (וגם בירושה על פי דין) איננה חבה במס – להבדיל מהעברת הנכסים בעוד המוריש בחיים (כך באופן סכמתי – בחיים האמיתיים סוגיה זו יותר מורכבת – למי שהיה ספק בכך).
צוואה יכולה לקבוע רכוש ספציפי שיקבל כל יורש. למה הכוונה? בירושה על פי דין כל יורש יורש חלק מסויים בכל אחד ואחד מנכסי המוריש (למשל אם המוריש היה בעלים של 6 חנויות והותיר אחריו 3 ילדים, כל אחד מהם מקבל 1/3 מכל חנות). אילו למוריש היתה צוואה, היה יכול להוריש לכל ילד שתי חנויות ספציפיות ולא הופך אותם לשותפים בעל כורחם ברכוש.
בצוואה, יכול המוריש להביע את רצונו באשר לטיפול בילדיו לאחר מותו. המדובר בעיקר בהורים לילדים קטנים הרוצים להבטיח כי אם ילכו לעולמם בטרם יגדלו הילדים ימונה לילדים אפוטרופוס שהם בחרו מראש. מקובל להביע בצוואה רצון לגבי זהות האפוטרופוס במקרה זה. כדי להשלים אציין כי אפוטרופוס ממונה על ידי בית משפט והוראת צוואה בענין כזה איננה יכולה לחייב את בית המשפט. ואולם לבית המשפט יהיה מאוד קשה להתעלם מרצונם האחרון של ההורים בנקודה זו.

נותרו עדיין דברים רבים אותם יש לדעת בהקשר זה. למשל:

• שתשלומים שיש לשלמם עקב מותו של אדם שנובעים מחוזה ביטוח, קופת תגמולים וכיוצ”ב אינם נחשבים כחלק מהנכסים המיועדים ליורשים על פי חוק הירושה, אלא אם ניתנה הוראה מפורשת מבעוד מועד שהם שייכים לעזבון.
• שלעניין נכסים בחו”ל דיני הירושה הישראלים אינם בהכרח חופפים לדיני הירושה החלים באותו המקום. יש להערך מבעוד מועד לטיפול בנכסים בחו”ל.
• שמשקים חקלאיים לא יהיו בהכרח נחלתם של היורשים החוקיים (בין על פי דין ובין על פי צוואה).

עד מאה ועשרים שנה.