מאת עמותת ליל”ך – באדיבות מגזין “הזמן השלישי”

המושגים “כבוד האדם” ו – “זכות באדם על גופו” מוכרים לכל אזרח במדינה דמוקרטית.
אחד מחוקי היסוד המרכזיים שנחקקו במדינת ישראל הוא “חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו“.

הרעיון המרכזי ב – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הוא ש – כל אדם זכאי להתייחסות של כבוד אל אמונתו, ערכיו וצורת חייו. בין שאר זכויותיו – לאדם שמורה הזכות על גופו.

“חוק זכויות החולה” שנחקק בשנת 1996 הוא הביטוי החזק ביותר לכך. חוק זה מחייב את הרופא ליידע את החולה בכל הקשור למצבו, לפרט את כל סוגי הטיפול הרלוונטיים ולכבד את החלטת החולה לבחור ברופא ובסוג הטיפול הנראה לו.
באופן אבסורדי חוק זה לא הופעל על החולים במצב סופני.

במאה ה- 20 חלה פריצת דרך ענקית בכל עולם הרפואה, בעיקר בטכנולוגיה הרפואית. הומצאו מכשירים המסוגלים לשמר את האדם בחיים, כמו: מכונת הנשמה, דיאליזה, קוצב לב וכדומה. מכשירים אלו מאריכים חיים בלי לתת את הדעת לאיכותם.
כך קורה שחולים אשר קודם לכן הגיעו לסיום חייהם בדרך הטבע, “נעזרים” במכשירים הנ”ל ובאופן רשמי הם נחשבים חיים, אולם תלויים בטיפול צמוד ולעתים סובלים כאבים קשים, ובעיקר – סובלים מהשפלה ומאי כבוד.

החולים הסופניים מתחלקים לשתי קבוצות. חלק מהם רוצה להמשיך לחיות בכל תנאי, גם כאשר תפקודם קרוב לאפס. זו זכותם ויש לכבדה. אולם, חלק אחר מהם גורס כי לחייהם יש טעם כל עוד יש להם איכות. חיים ללא איכות הם חיים ללא כבוד והם אינם חפצים בחיים אלו.
אנשים אלו מסרבים להתחבר למכשירים מאריכי חיים או לקבל טיפולים כאלה. הם טוענים כי אם יגיעו למצב סופני יש לתת לטבע לעשות את שלו ותפקיד הרופאים מצטמצם בהקלת כאבים וסבל בלבד.
עד שנת 2005 לא נענו בקשותיהם ואותם רופאים שבכל זאת נענו להם עברו על החוק והיו צפויים לעונש.

עמותת “ליל”ך – לחיות ולמות בכבוד” הוקמה בשנת 1987 ומטרתה לכבד את רצון האדם בדרך למותו, ואת זכותו לסרב להאריך את חייו בהגיעו למצב סופני.

בכך רואים חברי עמותת ליל”ך את הביטוי לשמירה על כבוד האדם.
במשך 15 שנה נאבקה עמותת ליל”ך למען חקיקה בנושא זה. במשך השנים גדל מספר החברים מ- 7 מייסדים עד 15000.
כל חבר\ה הצהיר\ה על רצונו ע”י מילוי טופס הוראות רפואיות מקדימות, ובו הוא מצהיר, בהיותו עדיין בריא וצלול בדעתו, על רצונו להימנע מטיפולים מאריכי חיים אם יגיע למצב סופני.

עד שנת 2005 היה טופס זה בלתי חוקי, אולם בעיית החולה הסופני הטרידה גם את גופי השלטון ובשנת 2002 מינה שר הבריאות דאז, מר שלמה בניזרי, ועדה בראשותו של פרופ’ הרב אברהם שטיינברג, למציאת אפשרות לפתרון בעיה זו . לאחר שנתיים של ישיבה על המדוכה הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק: “חוק החולה הנוטה למות” שעיקרה כיבוד רצון האדם שלא להאריך את חייו באופן מלאכותי.

החוק עבר ברוב גדול בדצמבר 2005 ובתחילת 2007 פורסמו התקנות לחוק והוא יצא לביצוע. אבל יש בו עדיין “חורים” רבים.

עמותת ליל”ך מברכת על החוק ויחד עם זאת ממשיכה במאבקה כדי להרחיבו ולכלול בתוכו אותם מצבים שלא נכללו בו ושלדעתנו הכרחיים לשמיר כבוד האדם בסוף חייו.

גם ביישום החוק יש עדיין דברים הדורשים תיקון. כך, למשל, טופס מתן ההוראות הרפואיות המקדימות של משרד הבריאות, טופס שכל מי שאינו רוצה בהארכת חייו צריך למלא ולחתום עליו, הוא ארוך מאוד, מסובך וקשה למילוי, בניגוד לטופס של עמותת ליל”ך שהוא קצר, מובן לאדם הממוצע וידידותי למשתמש.

מילוי הטופס של משרד הבריאות דורש הסבר מקדים של רופא או אחות מוסמכת. עד היום לא קיבלו הרופאים הנחיות כלשהן בקשר לתפקידם. גם לקופות החולים לא ברור איך ומתי ימלאו את תפקיד המנחים והמסבירים.

עמותת ליל”ך קיבלה אישור זמני לחמש השנים הקרובות לטופס מתן הוראות רפואיות מקדימות של חבריה והיא פועלת למען הרחבת המידע לציבור על חשיבותו ולפישוט הטופס של משרד הבריאות עד כדי אפשרות של האדם הממוצע להבינו ולמלא אותו.